מאת הילה שביט
מדי קיץ, ובעיקר עם עונת הטיולים, החופשים, והטיסות לחו"ל – ננטשים במדינת ישראל כלבים רבים. תושבים של ערים רבות בדרום הארץ, בצפונה, וכן באזור של שדה התעופה, מספרים על כמויות בלתי נתפשות של כלבים משוטטים ש"מתרבים" בתוך שבועות ספורים וממלאים את האזור. אלו כלבים שבעליהם פשוט השאירו אותם לבדם, ונסעו. זרקו אותם בתחנת דלק, בקיבוץ, בשדה התעופה, בפתחן של מכלאות לכלבים (במקרה הטוב), או סתם לצד הדרך – בדרך לבית המלון באילת, או לצימר בצפון. פתרון יעיל, אין מה לומר... בבחינת "אם כבר אנחנו נוסעים, בואו נזרוק את הכלב רחוק מהבית, כדי שגם לא יהיה לו שום סיכוי לאתר את הדרך אליו בחזרה".
נטישת כלבים: נתונים מצערים
דוברת עמותת תנו לחיות לחיות מצוטטת במאמר המופיע באתר "מאקו" במילים הבאות: "השנה חלה עליה של 60% בתופעה של נטישת כלבים על ידי בעליהם שעושים את דרכם לחופשות בארץ ובחו"ל". על פי נתוני משרד החקלאות, מדי שנה ננטשים בישראל כ – 100,000 כלבים. על פי נתונים ממקורות אחרים המקורבים לעולם הווטרינריה – מדי שנה ננטשים בארץ סביב 300,000 כלבים, וכ – 100,000 מורדמים מדי שנה. כך או כך, מדובר במספרים גבוהים להחריד.החל משנת 2005 חל תיקון בחוק להגנת בעלי חיים בישראל, ובין השאר נאסר בו על נטישת בעל חיים שנמצא באחריותנו ובטיפולנו – והעונש על נטישה כזו עלול להגיע אפילו עד שנת מאסר בפועל. בכך משתייכת ישראל למדינות רבות בעולם שגם בהן קיימים חוקים נגד נטישה, ולהגנה על בעלי חיים.
סיבות נוספות לנטישת כלבים
מעבר לכך, חשוב גם להגביר את המודעות בכיוונים נוספים של מניעה; כלבים רבים ננטשים גם משום שבעליהם מאפשרים רבייה לא מבוקרת, ולכן בכל שנה נולדים אין ספור גורים שקשה מאוד למצוא להם בתים מאמצים. כלומר – עיקור וסירוס הם בהחלט חלק במאמץ המשותף הזה למניעת נטישת כלבים ולמניעת שיטוט כלבים. עניין נוסף הוא עניין הרבייה היזומה, בעיקר של כלבים גזעיים; הללו נוצרים על פי דרישה וכדי למוכרם תמורת כסף לדורשים. וזאת בזמן שקיימים אין-ספור כלבים במכלאות, כלבים משוטטים, ובקיצור – כלבים שכבר קיימים, וזקוקים נואשות לבית חם ואוהב. נקודה למחשבה.
לסיכום, כלב איננו רכוש, הוא יצור חי ונושם, בעל רגשות ובעל תחושות, ואנחנו "המבוגר האחראי" בכל הקשור אליו. נטישת כלבים היא דבר פסול, לא אחראי, ולא חוקי. עלינו לקחת אחריות על בעלי החיים שלנו כפי שהיינו עושים עם ילדים קטנים, ואם איננו מסוגלים לטפל בו עוד – חובתנו למצוא לו בית אחר, ולהעביר את האחריות על הטיפול בו לידיים נאמנות וטובות, תחת אלה שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה